מפת הדרכים

‎פוסט נבחר

לאודה שיאון

רצף מפואר במסה קורפוס כריסטי, נכתב על ידי סנט תומאס אקווינס, שירה דוגמטית זו משבחת את ציון החדש והאמיתי, הכנסייה. בנדיקטוס ה -16 אמר על המיסה הזו : “אלה טקסטים שגורמים לגלים לרטוט, תוך כדי אינטליגנציה, מתפעל לתעלומה, מכיר באוהריסטיה את נוכחותו החיה והאמיתית של ישוע, על קורבן האהבה שלו שמפייס אותנו עם האב ומעניק לנו ישועה.”

מושכר, שיאון, המושיע שלך, שבח את ראשך ואת כומרך, עם מזמורים ומזמורים.
כמה שאתה יכול, תעז לשיר את זה, כי זה עולה על כל השבחים, ואתה לא מספיק כדי לשכור את זה.
נושא שבח מיוחד מוצע לנו היום : זהו לחם חי וממריץ.
לחם כחלק מארוחת ארוחת הערב, ישוע נתן באמת לצוות של שנים עשר האחים.
יהי רצון שהשבח יהיה מלא ורם ; מי ייתן ושמחה ויפה, שמחת הנפש.
מכיוון שזו היום חגיגיות המזכירה את המוסד הראשון של הסעודה האחרונה.
בשולחן זה של המלך החדש, הפסח החדש החוק החדש מסיים את הפסח העתיק.
הטקס הישן מונע על ידי החדש, הצל על ידי האמת ; האור מתפזר בלילה.
מה עשה ישו בסעודה האחרונה, הוא הורה לעשות זאת לזכרו.
משכיל על פי הוראותיו הקדושות, אנו מקדשים לחם ויין כמארח הישועה.
זוהי דוגמה שניתנת לנוצרים שלחם הופך לבשר ויין הופך למשמעות.
מה שאתה לא מבין או רואה, אמונה חיה מעידה על מהלך הדברים.
תחת הופעות שונות, סימנים פשוטים ולא מציאות, להסתיר מציאויות נשגבות.
בשר הוא אוכל, שתיית דם ; עם זאת המשיח נשאר שלם באחד והמינים האחרים.
מי מקבל את זה, זה לא שבור, שבור או מחולק, אבל קיבל שלם.
רק אחד מקבל את זה, אלף מקבלים את זה : כל אחד לא פחות מהאחרים ; נלקח אוכל, זה לא נהרס.
הטובים קחו את זה, הרעים לוקחים את זה, אבל לגורל אחר : חיים או מוות !
מוות לרשעים, החיים לטובה : ראה כמה שונה אותו שקע.
אם סוף סוף נשבר הסקרמנט, אל תתבלבלו, אבל זכרו שיש כל חלק תחת כל חלקה שהיא מכסה.
לא מתרחשת שום פיצול של מציאות : של השלט בלבד יש הפסקה, וזה לא מצמצם את המדינה ולא את פאר המציאות המסומנת.
OHere הוא לחם המלאכים שהפך למזון המטיילים : זה באמת לחם ילדים, שאסור לזרוק לכלב.
מראש זה מסומן על ידי דמויות : l & rsquo; שמחה d & rsquo; יצחק, כבש לחוד לפסח, המן שניתן לאבותינו.
רועה טובה, לחם אמיתי, ישו, תרחם עלינו : תאכיל אותנו, שמור עלינו, בואו נראה את הטוב האמיתי בארץ החיים.
אתה שיודע ויכול לעשות הכל, שמאכילים את בני התמותה שאנחנו כאן למטה : שם למעלה תעשה לנו את המפקדות שלך, היורשים המשותפים ובני לוויה של אזרחי הקודש הקדושים.

‎פוסט נבחר

תפילה לנשמות במכלייה של האב אנדרה הוסאייר

Ô Jésus, à Votre Cœur je confie (qui je désire : par exemple « les victimes du virus »)

Regardez (la/le ou les) puis faites ce que Votre Cœur Vous dira.

Laissez agir Votre Cœur !

Je compte sur Lui.

Je me fie à Lui.

Je m’abandonne à Lui !

Ô Jésus, par Votre Cœur très aimant, je Vous supplie d’enflammer du zèle de Votre Amour et de Votre Gloire tous les prêtres du monde, tous les missionnaires, tous ceux qui sont chargés d’annoncer Votre divine Parole, afin qu’incendiés d’un saint zèle, ils arrachent les âmes à Satan et les conduisent dans l’asile de Votre Cœur où elles puissent Vous glorifier sans cesse !

Père Éternel, מי, par amour pour les âmes, avez livré à la mort Votre Fils unique, – par Son Sang, par Ses mérites et par Son Cœur, ayez pitié du monde entier et pardonnez tous les péchés qui se commettent.

Recevez l’humble réparation que Vous offrent Vos âmes choisies.

Unissez-les aux mérites de Votre divin Fils, afin que tous leurs actes soient d’une grande efficacité.

Ô, Père Éternel, ayez pitié des âmes et n’oubliez pas que le temps de la Justice n’est pas encore arrivé, mais celui de la Miséricorde !

Recevez, Ô Père Très Saint, les souffrances et les mérites de toutes les âmes qui, unies aux mérites et aux souffrances de Jésus Christ s’offrent à Vous, avec Lui et par Lui, afin que Vous pardonniez au monde.

Ô Dieu de miséricorde et d’amour, soyez la force des faibles, la lumière des aveugles et l’objet de l’amour des âmes !

Ô mon Sauveur qui êtes aussi mon Dieu, faites que mon cœur soit une flamme de pur amour pour Vous !

(1952)

‎פוסט נבחר

ראווה "אבל תמיד לחזור פעם ..." – 2ד & rsquo ה גדוד Etranger; חי"ר (1991)

ראווה "אבל תמיד לחזור פעם… "- חוץ 2nd גדוד חי"ר (1991) של עמנואל Di רוזטי על Vimeo.

Le 31 נִשׂגָב 1991, 2nd חי"ר בגדוד חגג בחו"ל ב חריגים cinéscénie במלאת 150 שנה למותו, הקרבEl Moungar ולחזור על המבצע Daguet, מלחמת המפרץ הראשונה. 30 000 nîmois הצופים להשתתף באירוע זה שהחל את היום עם לגיונרים לבושים בתלבושות אותנטיות עצמם בנסיבות ועיטורים מתקופות שונות, וימשיך אל תוך הלילה עם המופע בפועל בגילומו של פרנסואה Gamard, ג'רום Paulmier וריצ'רד Bohringer1 מול Costieres הבמה (180 מטרים מזירת!).

להמשיך לקרוא “ראווה "אבל תמיד לחזור פעם ..." – 2ד & rsquo ה גדוד Etranger; חי"ר (1991)”

תפילת סנט אלפונס דה ליגורי

Mon dieu, je crois que vous êtes présent dans le très Saint-Sacrement. Je vous aime par-dessus toutes choses, et mon âme soupire après vous, puisque je ne puis maintenant vous recevoir dans le Saint-Sacrement, Venez au moins d’une manière spirituelle dans mon cœur. Je vous embrasse comme si vous étiez en moi et je m’unis entièrement à vous. Ô ne permettez pas que j’ai jamais le malheur de me séparer de vous. Ô Jésus, mon souverain bien et mon doux amour, blessez et enflammez mon cœur afin qu’il brûle toujours de votre amour.

אחווה רוחנית ידי סנט Alphonsus Liguori

Mon dieu, je crois que vous êtes présent dans le très Saint-Sacrement. Je vous aime par-dessus toutes choses, et mon âme soupire après vous.

Puisque je ne puis maintenant vous recevoir dans le Saint-Sacrement, venez au moins d’une manière spirituelle dans mon cœur. Je vous embrasse comme si vous étiez en moi et je m’unis entièrement à vous.

הו ! ne permettez pas que j’ai jamais le malheur de me séparer de vous.

Ô Jésus ! mon souverain bien et mon doux amour, blessez et enflammez mon cœur afin qu’il brûle toujours de votre amour.

פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר

François Lagarde installant l’une de ses photos à la Maison Européenne de la Photographie

Au milieu d’un samedi matin qui se traînait en longueur, le téléphone sonna, une voix déjà bien connue se fit entendre, elle parlait un français impeccable orné d’un délicieux accent germanique : « Mon lieutenant, pensez-vous qu’il soit possible d’inviter un ami, פרנסואה לגארד, aux festivités ? » Je répondis que cela ne posait aucun problème et mon interlocuteur raccrocha le téléphone en un éclair comme il en avait l’habitude. J’avais rencontré Ernst Jünger pour la première fois, trois semaines auparavant. Il m’appelait pour quelque temps encore et avec une certaine déférence, mon lieutenant. J’avais réalisé un rêve en le rencontrant à Wilflingen, il m’avait reçu avec des égards qui là encore m’avaient presque indisposé et il m’avait assuré de sa présence pour le spectacle que nous préparions en base arrière pour le retour des troupes de l’opération Daguet en Irak à Nîmes. Mais je ne connaissais pas François Lagarde, dont me parlait l’écrivain allemand, et j’avais senti au son de sa voix qu’il s’agissait d’un vœu qui lui tenait à cœur. Il me dit qu’il habitait à Montpellier et qu’il viendrait par ses propres moyens… Peu de temps après, je recevais un autre appel, cette fois de François Lagarde qui se présenta au téléphone et qui m’indiqua être photographe.

Ernst Jünger en uniforme

François Lagarde avait une voix douce et je ne l’ai jamais entendu l’élever. À tout moment, dans toutes circonstances, il restait maître de lui-même et cela ne lui semblait pas un effort. Il avait cette voix douce et questionnante dont l’interrogation servait autant à découvrir qu’à confirmer. François disposait d’une vraie douceur, qui n’était pas feinte, mais il était aussi habité d’une certaine férocité que je mettais sur le compte de la double émancipation qu’il était persuadé avoir réussi : émancipation de son milieu et émancipation de toutes formes de limites à l’instar des gens qui ont eu vingt ans en 1968. François était protestant jusqu’au plus profond de lui-même. Il refusait cette condition et se vantait donc de s’en être débarrassé, de ne plus porter le poids de ses deux parents pasteurs, mais il continuait de lutter, et en son for intérieur, j’ai toujours pensé qu’il était conscient, même s’il agissait comme quelqu’un ayant remporté la mise, que le combat l’habiterait toujours. Alors il se dépatouillait de son protestantisme en l’affublant d’un côté fellinien, à la recherche de la moindre parcelle de vie pure, de vie dionysiaque, d’orgie de vie… C’était son agonie. Il ne s’y est jamais dérobé. Il y a quelque chose de terrible à voir un homme ne garder de l’enfance que du gris, du terne… Aucune joie d’enfant ne vient contrebalancer ce sentiment. Si tout est une question de perspective dans la vie, la joie devrait être toujours la perspective de l’enfance, car la joie ressentie pleinement dans une âme pure paraîtra toujours plus forte que les aléas de la vie adulte. Le temps nous habitue souvent à notre propre hypocrisie. Et nous prenons cette habitude pour une victoire. François Lagarde exaltait une complexité à toute épreuve. Il était difficile de ne pas l’aimer. Il était primesautier, toujours curieux et paré d’une joie toute catholique. Il n’aurait pas aimé que je lui donne une qualité catholique, mais il en aurait été flatté, sans l’avouer bien sûr.

להמשיך לקרוא “פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר”

תפילה לבתולה מריה של מקס ז'קוב

Louange à cette petite fille de la campagne,

Qui a mérité d’être la mère de Dieu !

Il me semble qu’elle était née en Bretagne

Et qu’elle a vécu là sous mes yeux….

Elle est l’unique.

Elle est saluée par Gabriel ;

Elle le mérite :

C’est pourquoi Dieu est sur elle.

Il est en elle, il est autour d’elle ;

Il est son époux, son fils, אביו ;

Elle est sa nourrice et sa mère ;

Elle est sa reine, il est son roi.

Vierge unique, veillez sur moi.

להיות עצמי

ההוויה עצמה היא לא הרגל, זהות היא מחקר אישוש, un enantiodromos קבוע, כמו מצור. Qui suis-je ? איפה אני ? אנחנו חייבים לאתגר את עצמם כל הזמן ולחקור את המסתורין של החיים, עוטה אבל מה אנחנו יודעים עצמית והבנה עצמית בעולם, כלומר כי יש כמה ודאויות, il ne peut pas rien n’y avoir.

המהפכן וסליחה

Le révolutionnaire n’a aucune appétence pour le pardon, car il déteste le don qui lui semble suspect et l’autre avec qui il aurait pu sceller l’avenir.

Pour le révolutionnaire, mû par l’envie, la seule forme de pardon qui lui est propre passe par l’humiliation ou la mort de son opposant afin de célébrer sa victoire méritée sur un nanti.

המסורת היא לזכור

La tra­di­tion oblige à une con­ver­sion per­ma­nente. La tra­di­tion n’est pas une sinécure ! La tra­di­tion demande un effort de tous les instants. Et même le plus impor­tant des efforts : לזכור. La tradition sert à ne pas oublier et demande que soit réalisé un effort répété pour se souvenir. Elle ne peut exister autrement que par ce mouvement de va et vient entre le sens qu’elle donne et la compréhension de ce sens à travers son actualité.

הרצון או הרצון

אנטיגונה יודע שהאדם אינו מאמין בצוואתו לבד. שוב מדובר הכוח מתנפח מזוהרה. הרצון הוא סוטה, הוא משחית, גבנון ומתגאה. הרצון, או הרצון כי לעתים קרובות מלווה, משקיע את החלל מתהום הנשייה של כוח עליון, l & rsquo; סמכות. כל אלו הפועלים בפוליטיקה מבלי להישען על כוח עליון ללכת שולל. זהו לקח של אנטיגונה, אחד החוקים regilds נשכח על ידי קריאון ומזכירה.