תפילה לנשמות במכלייה של האב אנדרה הוסאייר

הו ישו, à Votre Cœur je confie (qui je désire : par exemple « les victimes du virus »)

Regardez (la/le ou les) puis faites ce que Votre Cœur Vous dira.

Laissez agir Votre Cœur !

Je compte sur Lui.

Je me fie à Lui.

Je m’abandonne à Lui !

הו ישו, par Votre Cœur très aimant, je Vous supplie d’enflammer du zèle de Votre Amour et de Votre Gloire tous les prêtres du monde, tous les missionnaires, tous ceux qui sont chargés d’annoncer Votre divine Parole, afin qu’incendiés d’un saint zèle, ils arrachent les âmes à Satan et les conduisent dans l’asile de Votre Cœur où elles puissent Vous glorifier sans cesse !

Père Éternel, מי, par amour pour les âmes, avez livré à la mort Votre Fils unique, – par Son Sang, par Ses mérites et par Son Cœur, ayez pitié du monde entier et pardonnez tous les péchés qui se commettent.

Recevez l’humble réparation que Vous offrent Vos âmes choisies.

Unissez-les aux mérites de Votre divin Fils, afin que tous leurs actes soient d’une grande efficacité.

Ô, Père Éternel, ayez pitié des âmes et n’oubliez pas que le temps de la Justice n’est pas encore arrivé, mais celui de la Miséricorde !

Recevez, Ô Père Très Saint, les souffrances et les mérites de toutes les âmes qui, unies aux mérites et aux souffrances de Jésus Christ s’offrent à Vous, avec Lui et par Lui, afin que Vous pardonniez au monde.

Ô Dieu de miséricorde et d’amour, soyez la force des faibles, la lumière des aveugles et l’objet de l’amour des âmes !

Ô mon Sauveur qui êtes aussi mon Dieu, faites que mon cœur soit une flamme de pur amour pour Vous !

(1952)

תפילה בזמנים של מגיפות

(תמצית מהריטואל הרומי, טיטולוס IX, קפוט X)

V. לורד, אל תתייחס אלינו לפי חטאינו.

ר. ואל תענישנו על פי עוונותינו.

V. עזור לנו, הו מושיענו.

ר. ולתפארת שמך, לורד, שלח לנו.

V. לורד, לא זוכר את עוונותינו העתיקים.

ר. תן לחסדיך להזהיר אותנו ללא דיחוי, parce que nous sommes réduits à la dernière misère.

V. התפלל למעננו, סנט סבסטיאן.

ר. כדי שנוכל לקבל את ההבטחות של ישוע המשיח.

V. לורד, ענה על תפילתי.

ר. ותן לזעקתי לעלות אליך.

V. אדוני יהיה איתך.

ר. ובתודעה שלך.

לשמוע אותנו, הו מושיענו, ובאמצעות התערבות של מרי המבורכת והמפוארת, אם אלוהים תמיד בתולה ושל סבסטיאן המבורך, הקדוש מעונה שלך ושל כל הקדושים, הצילו את עמכם מבעשי התמרמרות שלכם והרגיעו אותם במתנות רחמיכם….

היי אדון משמח לתחנוננו ותקן את הלשון בגופנו ובנפשנו, כך שנמסר מהרעים האלה, אנו תמיד שמחים כתוצאה מברכתך…

אנו מבקשים מכם לורד שיעניק לנו את השפעת תפילתנו הצנועה וימנע בחביבות מגיפה ותמותה, כך שלבבות הגברים מבינים ומרגישים שמכות כאלה נובעות מהתמרמרות שלך ונפסקות מרחמיך. Par le Christ Notre-Seigneur.

אחווה רוחנית (סְוִיטָה)

      Au Moyen Âge, alors que les fidèles n’avaient l’habitude de communier qu’au temps de Pâques, des personnes pieuses, généralement des femmes, exprimèrent leur désir de le faire plus fréquemment.

      C’est ainsi que l’on vit apparaître la coutume de la communion spirituelle. « Vers la fin du XIIe siècle, la forme la plus populaire de communion spirituelle consistait à exprimer une prière et des demandes au cours de l’élévation qui suit la consécration. [...] On estime que l’eulogie ou pain bénit remplaçait de façon tout à fait acceptable la communion sacramentelle [...]. 

Selon certains auteurs, la bénédiction des personnes ainsi que le baiser de paix pouvaient également remplacer la communion. [...] On recommandait la communion spirituelle à ceux qui étaient trop malades pour recevoir les espèces consacrées. [...] Des théologiens confortèrent cette pratique en enseignant que, par la communion spirituelle, on recevait autant de grâces nécessaires à notre salut que par la communion sacramentelle » (G. Macy dans Eucharistia. Encyclopédie de l’Eucharistie, sous la direction de M. Brouard, פריז,2002, p. 182).

      Même si, de nos jours, la pratique de la confession quotidienne est courante, l’Église invite cependant les fidèles à réciter souvent des communions spirituelles au long de la journée pour s’enflammer en amour de Dieu, « de manière à s’unir au Rédempteur avec une foi vive, un esprit respectueusement humble et confiant dans sa volonté, avec l’amour le plus ardent »(Pie XII, encycliqueMediator Dei, 20 novembre 1947).   Mgr Le Tourneau

Voici deux formules de communion spirituelle:

« Je voudrais, לורד, vous recevoir avec la pureté, l’humilité et la dévotion

avec lesquelles votre très Sainte Mère vous a reçut

avec l’esprit et la ferveur des saints. »

« Mon Jésus, je crois que vous êtes ici présent dans le Saint Sacrement. Je vous aime par-dessus toutes choses et je désire ardemment vous recevoir.

Mais puisque, עכשיו, je ne peux le faire sacramentellement, venez au moins spirituellement dans mon cœur.

Comme si vous y étiez déjà présent, je vous adore et je m’unis entièrement à vous ; ne permettez pas que je me sépare jamais de vous.

Jésus, mon bien, mon doux amour, enflammez mon cœur d’amour, afin qu’il brûle toujours d’amour pour vous.

Chérubins, Séraphins qui adorez Jésus au Saint-Sacrement, nuit et jour, priez pour nous et donnez-nous la sainte bénédiction de Jésus et de Marie.

תפילת סנט אלפונס דה ליגורי

אלוהים, אני מאמין שאתה נוכח בסקרמנט המבורך. אני אוהב אותך מעל לכל הדברים, והנשמה שלי כמהה אליך, מכיוון שאיני יכול כעת לקבל אותך בסקרמנט המבורך, בוא לפחות בדרך רוחנית לליבי. אני מנשק אותך כאילו שאתה בתוכי ואני מתאחדת איתך לחלוטין. אה אל תיתן לי אי פעם את המזל להיפרד ממך. הו ישו, הטוב הריבוני שלי ואהבתי המתוקה, לפגוע ולהצית את לבי כך שהוא תמיד יישרף באהבתך.

אחווה רוחנית ידי סנט Alphonsus Liguori

אלוהים, אני מאמין שאתה נוכח בסקרמנט המבורך. אני אוהב אותך מעל לכל הדברים, והנשמה שלי כמהה אליך.

Puisque je ne puis maintenant vous recevoir dans le Saint-Sacrement, venez au moins d’une manière spirituelle dans mon cœur. Je vous embrasse comme si vous étiez en moi et je m’unis entièrement à vous.

הו ! ne permettez pas que j’ai jamais le malheur de me séparer de vous.

הו ישו ! הטוב הריבוני שלי ואהבתי המתוקה, blessez et enflammez mon cœur afin qu’il brûle toujours de votre amour.

פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר

François Lagarde installant l’une de ses photos à la Maison Européenne de la Photographie

Au milieu d’un samedi matin qui se traînait en longueur, le téléphone sonna, une voix déjà bien connue se fit entendre, elle parlait un français impeccable orné d’un délicieux accent germanique : « Mon lieutenant, pensez-vous qu’il soit possible d’inviter un ami, פרנסואה לגארד, aux festivités ? » Je répondis que cela ne posait aucun problème et mon interlocuteur raccrocha le téléphone en un éclair comme il en avait l’habitude. J’avais rencontré Ernst Jünger pour la première fois, trois semaines auparavant. Il m’appelait pour quelque temps encore et avec une certaine déférence, mon lieutenant. J’avais réalisé un rêve en le rencontrant à Wilflingen, il m’avait reçu avec des égards qui là encore m’avaient presque indisposé et il m’avait assuré de sa présence pour le spectacle que nous préparions en base arrière pour le retour des troupes de l’opération Daguet en Irak à Nîmes. Mais je ne connaissais pas François Lagarde, dont me parlait l’écrivain allemand, et j’avais senti au son de sa voix qu’il s’agissait d’un vœu qui lui tenait à cœur. Il me dit qu’il habitait à Montpellier et qu’il viendrait par ses propres moyens… Peu de temps après, je recevais un autre appel, cette fois de François Lagarde qui se présenta au téléphone et qui m’indiqua être photographe.

Ernst Jünger en uniforme

François Lagarde avait une voix douce et je ne l’ai jamais entendu l’élever. À tout moment, dans toutes circonstances, il restait maître de lui-même et cela ne lui semblait pas un effort. Il avait cette voix douce et questionnante dont l’interrogation servait autant à découvrir qu’à confirmer. François disposait d’une vraie douceur, qui n’était pas feinte, mais il était aussi habité d’une certaine férocité que je mettais sur le compte de la double émancipation qu’il était persuadé avoir réussi : émancipation de son milieu et émancipation de toutes formes de limites à l’instar des gens qui ont eu vingt ans en 1968. François était protestant jusqu’au plus profond de lui-même. Il refusait cette condition et se vantait donc de s’en être débarrassé, de ne plus porter le poids de ses deux parents pasteurs, mais il continuait de lutter, et en son for intérieur, j’ai toujours pensé qu’il était conscient, même s’il agissait comme quelqu’un ayant remporté la mise, que le combat l’habiterait toujours. Alors il se dépatouillait de son protestantisme en l’affublant d’un côté fellinien, à la recherche de la moindre parcelle de vie pure, de vie dionysiaque, d’orgie de vie… C’était son agonie. Il ne s’y est jamais dérobé. Il y a quelque chose de terrible à voir un homme ne garder de l’enfance que du gris, du terne… Aucune joie d’enfant ne vient contrebalancer ce sentiment. Si tout est une question de perspective dans la vie, la joie devrait être toujours la perspective de l’enfance, car la joie ressentie pleinement dans une âme pure paraîtra toujours plus forte que les aléas de la vie adulte. Le temps nous habitue souvent à notre propre hypocrisie. Et nous prenons cette habitude pour une victoire. François Lagarde exaltait une complexité à toute épreuve. Il était difficile de ne pas l’aimer. Il était primesautier, toujours curieux et paré d’une joie toute catholique. Il n’aurait pas aimé que je lui donne une qualité catholique, mais il en aurait été flatté, sans l’avouer bien sûr.

להמשיך לקרוא “פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר”

השעה עדיין לא באה לחפש ממשלות להימשך

Le futur Pie IX, encore cardinal, répondant à l’empereur Napoléon III, dit ceci : « Sire, quand de grands politiques comme votre Majesté m’objectent que le moment n’est pas venu, je n’ai qu’à m’incliner parce que je ne suis pas un grand politique. Mais je suis un évêque, et comme évêque je leur réponds : le moment n’est pas venu pour Jésus-Christ de régner ? Et bien ! Alors le moment n’est pas venu pour les gouvernements de durer. »

מארי Lataste אחד 1843

Jésus-Christ dit à Marie Lataste au cours de la vision qu’elle eut en 1843 : « le premier roi, le premier souverain de la France, c’est moi ! Je suis le maître de tous les peuples, de toutes les nations, de tous les empires, de toutes les dominations. Je suis particulièrement le maître de la France ».

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)

7וה חלק סופי: לאהוב

הרצון של המשפחה של אנטיגונה, היא לא תיתן אחיה שלא נקבר; קריאון, שלו, רוצה לתבוע את עצמו כמלך ומראה את כוחה. אנטיגונה מעדיף קשרי משפחה המגלמים אהבה לחשוף BE. קריאון יושב כוחו על ידי חתימה על מעשה של החוק חייב לבסס את סמכותה. אותה המילה המאפיינת הפעולה שלהם: הרצון. אבל הרצון לא מזהה את הרצון של אחרים, אתה עשוי לחשוב, במיוחד אם אחד מנסה להחמיא הרצון עצמו, כי רוצה שום רצון הוא פוגש אבירים. בין קריאון ואנטיגונה, זה הוא מדד הרצונות שחשוב. פָּנִים אֵל פָּנִים, אנטיגונה קריאון תגדיל את היקף מצוקת הרצונות שלהם הוא נתקל. אבל המקור של הרצון של אנטיגונה זה עדיין היום מובן? אכן, הרצון של אנטיגונה, הרצון הזה, כי הוא מבוסס על צדק, הצדק נעשה וביקר שרידי אחיו ואת האלים, רצון זה הגיוני, בגלל זה הקהילה, זה חלק מעיר ומשפחה, חזון מופחת של העיר, ואמונה, אנטיגונה נשענה לאלים לאתגר קריאון. אנטיגונה אינה מבטאת רצון אישי, מגן חוק נצחי, היא מגינה שחובתה לספר, להכריז הראשון של שום כוח כי יחשוב על זה. ממתי אנחנו שומעים מישהו ביותר עצמם במקומות ציבוריים להכריז חובתו לעלות לו בחייו? הגרועים? התרגלנו השתיקה, התפטרות זו, חוקים טרנסצנדנטי לא מספרים לנו הרבה עזבו, אז שום דבר לא מגיע סככה ובכך לתקן את החוקים שעוברים לפנינו ולהקיף אותנו כמו זבל בזרם של מים. קהילות כי חיזק את הפרט בתוך שטח שגודלו הגנו עליו ואיפשר לו לגדול התנפצו. הפרט עכשיו נראה כמו אלקטרון מטורף שיכול להיות בנוי כמו משבי רוח כי פליטה ולתפוס אותך השומר ואת אי פעם לדהות לטעום את המשמעות של חייו. חיים חברתיים בוסס על החוק והזכות רק, אבל במקום ללא גאוגרפיה מורכבת מאנשים מעל קרקע כל הזכויות שווות ולרסק בבלגן נתעב. קריאון יש את הכוח. אנטיגונה היא בתו של אדיפוס. בכל פעם כאשר הוא לא יותר מאשר, להיות בעלים, לרכוש, אנטיגונה שקל - מאז שעלינו להעריך - קטן. ההרס השיטתי של כל המטאפיסיקה מסתכם פשע נגד האנושות. אולי הגדול ביותר שידע העולם. מאז בלחיצה, אני יכול לרכוש כל אין לי צורך לדעת הרצון שלי כדי להשביע. מובן גם כי רצון הפרט הזה ששום דבר מגן התיאבון שלו מקבל שום גבולות, במיוחד לא זה שגרם לאחרים; אז מגיע קנאה, רצון מוטעה, לְהַגאִיל.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)”

זהה

L’identité se divise d’une part en un socle qui est en nous sans que nous puissions en tirer un mérite particulier, notre nature et l’éducation que nous avons reçues, et un mouvement constitutif de la vie qui découvre des éléments qui ne sont pas répertoriés par notre nature ou notre éducation, אך יש לקרוא בשיא הטבע שלנו והחינוך שלנו. Une bonne part de ce processus se déroule sans que nous ayons même à y penser. Il est pourtant essentiel, ראשוני ומחייב אותנו עדכון קבוע של אופי זה והחינוך הזה, tout comme à la révision permanente de ces nouveaux éléments à travers le prisme de notre nature et de notre culture. האיזון, שוב כאן, s’avère essentiel. לא מדובר בשכחה או גרוע מכך שלא להיות מודעים לטבע שלנו, d’oublier ou pire de perdre les bienfaits de notre éducation, להתקרב לחופי החידוש, אחרת לא נהיה אלא דגל מנופח ברוח, לא יהיו לנו קריטריונים לשפוט חידוש והיינו מסתכנים בכך שחידוש זה יהיה רק ​​חידוש, ולאהוב אותו רק בגלל זה.