פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר

François Lagarde installant l’une de ses photos à la Maison Européenne de la Photographie

Au milieu d’un samedi matin qui se traînait en longueur, le téléphone sonna, une voix déjà bien connue se fit entendre, elle parlait un français impeccable orné d’un délicieux accent germanique : « Mon lieutenant, pensez-vous qu’il soit possible d’inviter un ami, פרנסואה לגארד, aux festivités ? » Je répondis que cela ne posait aucun problème et mon interlocuteur raccrocha le téléphone en un éclair comme il en avait l’habitude. J’avais rencontré Ernst Jünger pour la première fois, trois semaines auparavant. Il m’appelait pour quelque temps encore et avec une certaine déférence, mon lieutenant. J’avais réalisé un rêve en le rencontrant à Wilflingen, il m’avait reçu avec des égards qui là encore m’avaient presque indisposé et il m’avait assuré de sa présence pour le spectacle que nous préparions en base arrière pour le retour des troupes de l’opération Daguet en Irak à Nîmes. Mais je ne connaissais pas François Lagarde, dont me parlait l’écrivain allemand, et j’avais senti au son de sa voix qu’il s’agissait d’un vœu qui lui tenait à cœur. Il me dit qu’il habitait à Montpellier et qu’il viendrait par ses propres moyens… Peu de temps après, je recevais un autre appel, cette fois de François Lagarde qui se présenta au téléphone et qui m’indiqua être photographe.

Ernst Jünger en uniforme

François Lagarde avait une voix douce et je ne l’ai jamais entendu l’élever. À tout moment, dans toutes circonstances, il restait maître de lui-même et cela ne lui semblait pas un effort. Il avait cette voix douce et questionnante dont l’interrogation servait autant à découvrir qu’à confirmer. François disposait d’une vraie douceur, qui n’était pas feinte, mais il était aussi habité d’une certaine férocité que je mettais sur le compte de la double émancipation qu’il était persuadé avoir réussi : émancipation de son milieu et émancipation de toutes formes de limites à l’instar des gens qui ont eu vingt ans en 1968. François était protestant jusqu’au plus profond de lui-même. Il refusait cette condition et se vantait donc de s’en être débarrassé, de ne plus porter le poids de ses deux parents pasteurs, mais il continuait de lutter, et en son for intérieur, j’ai toujours pensé qu’il était conscient, même s’il agissait comme quelqu’un ayant remporté la mise, que le combat l’habiterait toujours. Alors il se dépatouillait de son protestantisme en l’affublant d’un côté fellinien, à la recherche de la moindre parcelle de vie pure, de vie dionysiaque, d’orgie de vie… C’était son agonie. Il ne s’y est jamais dérobé. Il y a quelque chose de terrible à voir un homme ne garder de l’enfance que du gris, du terne… Aucune joie d’enfant ne vient contrebalancer ce sentiment. Si tout est une question de perspective dans la vie, la joie devrait être toujours la perspective de l’enfance, car la joie ressentie pleinement dans une âme pure paraîtra toujours plus forte que les aléas de la vie adulte. Le temps nous habitue souvent à notre propre hypocrisie. Et nous prenons cette habitude pour une victoire. François Lagarde exaltait une complexité à toute épreuve. Il était difficile de ne pas l’aimer. Il était primesautier, toujours curieux et paré d’une joie toute catholique. Il n’aurait pas aimé que je lui donne une qualité catholique, mais il en aurait été flatté, sans l’avouer bien sûr.

להמשיך לקרוא “פרנסואה לגארד, photographe דה ארנסט יונגר”

השעה עדיין לא באה לחפש ממשלות להימשך

Le futur Pie IX, encore cardinal, répondant à l’empereur Napoléon III, dit ceci : « Sire, quand de grands politiques comme votre Majesté m’objectent que le moment n’est pas venu, je n’ai qu’à m’incliner parce que je ne suis pas un grand politique. Mais je suis un évêque, et comme évêque je leur réponds : le moment n’est pas venu pour Jésus-Christ de régner ? Et bien ! Alors le moment n’est pas venu pour les gouvernements de durer. »

מארי Lataste אחד 1843

Jésus-Christ dit à Marie Lataste au cours de la vision qu’elle eut en 1843 : « le premier roi, le premier souverain de la France, c’est moi ! Je suis le maître de tous les peuples, de toutes les nations, de tous les empires, de toutes les dominations. Je suis particulièrement le maître de la France ».

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)

7וה חלק סופי: לאהוב

הרצון של המשפחה של אנטיגונה, היא לא תיתן אחיה שלא נקבר; קריאון, שלו, רוצה לתבוע את עצמו כמלך ומראה את כוחה. אנטיגונה מעדיף קשרי משפחה המגלמים אהבה לחשוף BE. קריאון יושב כוחו על ידי חתימה על מעשה של החוק חייב לבסס את סמכותה. אותה המילה המאפיינת הפעולה שלהם: הרצון. אבל הרצון לא מזהה את הרצון של אחרים, אתה עשוי לחשוב, במיוחד אם אחד מנסה להחמיא הרצון עצמו, כי רוצה שום רצון הוא פוגש אבירים. בין קריאון ואנטיגונה, זה הוא מדד הרצונות שחשוב. פָּנִים אֵל פָּנִים, אנטיגונה קריאון תגדיל את היקף מצוקת הרצונות שלהם הוא נתקל. אבל המקור של הרצון של אנטיגונה זה עדיין היום מובן? אכן, הרצון של אנטיגונה, הרצון הזה, כי הוא מבוסס על צדק, הצדק נעשה וביקר שרידי אחיו ואת האלים, רצון זה הגיוני, בגלל זה הקהילה, זה חלק מעיר ומשפחה, חזון מופחת של העיר, ואמונה, אנטיגונה נשענה לאלים לאתגר קריאון. אנטיגונה אינה מבטאת רצון אישי, מגן חוק נצחי, היא מגינה שחובתה לספר, להכריז הראשון של שום כוח כי יחשוב על זה. ממתי אנחנו שומעים מישהו ביותר עצמם במקומות ציבוריים להכריז חובתו לעלות לו בחייו? הגרועים? התרגלנו השתיקה, התפטרות זו, חוקים טרנסצנדנטי לא מספרים לנו הרבה עזבו, אז שום דבר לא מגיע סככה ובכך לתקן את החוקים שעוברים לפנינו ולהקיף אותנו כמו זבל בזרם של מים. קהילות כי חיזק את הפרט בתוך שטח שגודלו הגנו עליו ואיפשר לו לגדול התנפצו. הפרט עכשיו נראה כמו אלקטרון מטורף שיכול להיות בנוי כמו משבי רוח כי פליטה ולתפוס אותך השומר ואת אי פעם לדהות לטעום את המשמעות של חייו. חיים חברתיים בוסס על החוק והזכות רק, אבל במקום ללא גאוגרפיה מורכבת מאנשים מעל קרקע כל הזכויות שווות ולרסק בבלגן נתעב. קריאון יש את הכוח. אנטיגונה היא בתו של אדיפוס. בכל פעם כאשר הוא לא יותר מאשר, להיות בעלים, לרכוש, אנטיגונה שקל - מאז שעלינו להעריך - קטן. ההרס השיטתי של כל המטאפיסיקה מסתכם פשע נגד האנושות. אולי הגדול ביותר שידע העולם. מאז בלחיצה, אני יכול לרכוש כל אין לי צורך לדעת הרצון שלי כדי להשביע. מובן גם כי רצון הפרט הזה ששום דבר מגן התיאבון שלו מקבל שום גבולות, במיוחד לא זה שגרם לאחרים; אז מגיע קנאה, רצון מוטעה, לְהַגאִיל.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)”

זהה

L’identité se divise d’une part en un socle qui est en nous sans que nous puissions en tirer un mérite particulier, notre nature et l’éducation que nous avons reçues, et un mouvement constitutif de la vie qui découvre des éléments qui ne sont pas répertoriés par notre nature ou notre éducation, mais qui doivent être lus à la hauteur de notre nature et de notre éducation. Une bonne part de ce processus se déroule sans que nous ayons même à y penser. Il est pourtant essentiel, primordial et nous oblige à la révision permanente de cette nature et de cette éducation, tout comme à la révision permanente de ces nouveaux éléments à travers le prisme de notre nature et de notre culture. L’équilibre, ici encore, s’avère essentiel. Il n’est pas question d’oublier ou pire de ne pas avoir conscience de notre nature, d’oublier ou pire de perdre les bienfaits de notre éducation, pour aborder les rivages de la nouveauté, ou bien nous ne serons rien qu’un drapeau élimé dans le vent, nous n’aurons aucun critère pour juger de la nouveauté et nous risquerions de ne voir en cette nouveauté qu’une nouveauté, et de ne l’aimer que pour cela.

L'enantiodromos, המזלג של חיים

קריאון הופך לרודן. הוא הפך למה שהוא מדמיין צריך להיות. זההenantiodromos, זה הזמן והמקום הזה ליוונים, אשר אומר את האופי האמיתי של אדם כאשר, בצומת דרכים, הוא חייב להתמודד עם הבחירה של המסלול כדי לעקוב. L"enantiodromos המזלג הוא אחד שבו הוא נולד שהופך ... כמו בהשתלטות שעלתה לגדולה של הרעם של זאוס, קריאון חסר השכלה והבנה של כוח שאי אפשר שניתן לו על ידי הרשות. קריאון מאמין בחוק כשהוא צריך לחשוב קודם מבחינת החובה. ההוויה עצמה היא לא הרגל, זהות היא מחקר אישוש, un enantiodromos קבוע, כמו מצור, מי אני ? איפה אני ? אנחנו חייבים לאתגר את עצמם כל הזמן ולחקור את המסתורין של החיים, עוטה אבל מה אנחנו יודעים עצמית והבנה עצמית בעולם, כלומר כי יש כמה ודאויות, זה לא יכול להיות שום דבר, אחרת אין אנטיגונה ...

קח על עצמך, הִשׁתַנוּת

קשה להבין בימינו שבו יש אינדיבידואליזם שפעולה לקחת את האשמה כי אחד אינו חושב על עצמו, אחד חושב על אחרים, אבל אשר בהכרח ניכר גם, בהכרח, עבור אני התחייבתי סוג כזה של תקלות על ידי מעשה או מחדל, פגם זה אינו ידוע לי, פעולה לאמץ האשמה שגם אם הדבר אינו מובן מאליו, היה יכול להיות, ולכן מאשר את האפשרות של חשיפת החולשה שלי, רגע של ענווה אינטנסיבית מפליא, עובר האגו שלי ומכריח אותו מתוך הנוחות שלו ; סיבות מחווה זו, אפילו בלי שאני צריך להתקשר המשאלות שלי או לחפש, חוצה את הממברנה מפרידה ביני אחר בי כי אני לא יודע עדיין, אחר שעולה על הטבע שלי, אולי עוד תשלום טבעי, השתנות מאפשרות לי להיות יותר ממני.

רצון לזכות בהכרה

La perte de toute reconnaissance à l’époque moderne mêlée à l’individualisme forcené pousse chacun à envier avec appétence toute forme de reconnaissance. Chacun rêve d’un moment de gloire, la forme médiatique étant la plus recherchée qu’elle passe par la télévision ou par les réseaux sociaux, car apparaissant comme une forme de reconnaissance ultime ; la forme en miroir, je suis admiré et j’admire être admiré. L’éphémère règne en condition absolue, cette immédiateté inquiète, car elle interdit le recueillement, l’intime, la vie intérieure en les remplaçant par le vacarme étouffant, la foule procureure, l’indécence perverse.

מה המשמעות של להיות מעל פני הקרקע ?

הדוגמא והמאירה ביותר על טבע אדם היא בברית החדשה כאשר פיטר ישו לדבר יחד ופיטר דוחק אדונו הוא מאמין מסירותו די כנה. ובכך, ישו אמר לו התרנגול לא מושר הוא יכחיש שלוש פעמים. המקום הראשון שבו כל אדם מדבר על זה : חולשה. בחינת הגבולות של כל, לא תמיד לפתור אותה, אבל גם כדי להתגבר, נאלץ סיבה ממה הוא אחד ולא ממה שהוא ככל הנראה. כל אדם אשר אינו יודע את חולשותיו, מי לשכוח, כי אינו לוקח בחשבון שהוא עילי כפי התרגלנו לומר היום. משמעות עילית כי אחד נזון במרעה כי הוא לא שלנו, אנחנו מכחישים המרעה המרע שלו למצוא כל פרט הכי הטוב שלו, כי אחר. עילי גם אומר כי קיבל הערות ניתן להשיג בשום מקום אחר בעולם בלי בעיה זו, אודות חסרי שורשים אלה, לתרגום לכל שפה וכן לייצוא כמחשב "מסגרת". הביטוי "מעל הקרקע" אסור לענות על השאלה "איפה אתה מדבר ? "והנוסחא הראשונה שאוהבת ללעוג השני כזהות או" ימין קיצוני ". מכוח הניסיון לחמוק הנושא, הוא נהרס. בעתיד זה לא יהיה אפשרי לשאול מאיפה זה בא, כי הגענו כזה ברמה של הפשטה עוקרת, הנושא הזה יהיה אפילו יותר הגיוני.

בלאן Saint Bonnet על צרפת העכשווית

ב 1851, Blanc de Saint Bonnet disait :

Quand les hommes perdent de vue les nécessités morales, Dieu fait sortir la lumière des nécessités d’un autre ordre. Si la foi n’est plus reçue par l’oreille, elle nous sera enseignée par la faim. Le christianisme constituera la société moderne où la verra voler en éclats. Les faits économiques, avant peu, mettront les vérités à nu. Vos lois auront tout reconnu, tout consacré et tout administré ; les moyens humains seront tous employés : jamais armée plus nombreuse, jamais législation plus complète, jamais administration plus puissante ; alors, arrivé au bout des causes secondes, vous viendrez vous briser contre la cause première ! Ce ne sera plus la doctrine méconnue que l’on entendra, ce ne sera plus la conscience inécoutée qui criera. Les faits parleront leur grande voix. La vérité quittera les hauteurs de la parole ; elle entrera dans le pain que nous mangeons, dans le sang dont nous vivons ; la lumière sera du feu. Les hommes se verront entre la vérité et la mort… auront-ils l’esprit de choisir ?