אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)

7וה חלק סופי: לאהוב

הרצון של המשפחה של אנטיגונה, היא לא תיתן אחיה שלא נקבר; קריאון, שלו, רוצה לתבוע את עצמו כמלך ומראה את כוחה. אנטיגונה מעדיף קשרי משפחה המגלמים אהבה לחשוף BE. קריאון יושב כוחו על ידי חתימה על מעשה של החוק חייב לבסס את סמכותה. אותה המילה המאפיינת הפעולה שלהם: הרצון. אבל הרצון לא מזהה את הרצון של אחרים, אתה עשוי לחשוב, במיוחד אם אחד מנסה להחמיא הרצון עצמו, כי רוצה שום רצון הוא פוגש אבירים. בין קריאון ואנטיגונה, זה הוא מדד הרצונות שחשוב. פָּנִים אֵל פָּנִים, אנטיגונה קריאון תגדיל את היקף מצוקת הרצונות שלהם הוא נתקל. אבל המקור של הרצון של אנטיגונה זה עדיין היום מובן? אכן, הרצון של אנטיגונה, הרצון הזה, כי הוא מבוסס על צדק, הצדק נעשה וביקר שרידי אחיו ואת האלים, רצון זה הגיוני, בגלל זה הקהילה, זה חלק מעיר ומשפחה, חזון מופחת של העיר, ואמונה, אנטיגונה נשענה לאלים לאתגר קריאון. אנטיגונה אינה מבטאת רצון אישי, מגן חוק נצחי, היא מגינה שחובתה לספר, להכריז הראשון של שום כוח כי יחשוב על זה. ממתי אנחנו שומעים מישהו ביותר עצמם במקומות ציבוריים להכריז חובתו לעלות לו בחייו? הגרועים? התרגלנו השתיקה, התפטרות זו, חוקים טרנסצנדנטי לא מספרים לנו הרבה עזבו, אז שום דבר לא מגיע סככה ובכך לתקן את החוקים שעוברים לפנינו ולהקיף אותנו כמו זבל בזרם של מים. קהילות כי חיזק את הפרט בתוך שטח שגודלו הגנו עליו ואיפשר לו לגדול התנפצו. הפרט עכשיו נראה כמו אלקטרון מטורף שיכול להיות בנוי כמו משבי רוח כי פליטה ולתפוס אותך השומר ואת אי פעם לדהות לטעום את המשמעות של חייו. חיים חברתיים בוסס על החוק והזכות רק, אבל במקום ללא גאוגרפיה מורכבת מאנשים מעל קרקע כל הזכויות שווות ולרסק בבלגן נתעב. קריאון יש את הכוח. אנטיגונה היא בתו של אדיפוס. בכל פעם כאשר הוא לא יותר מאשר, להיות בעלים, לרכוש, אנטיגונה שקל - מאז שעלינו להעריך - קטן. ההרס השיטתי של כל המטאפיסיקה מסתכם פשע נגד האנושות. אולי הגדול ביותר שידע העולם. מאז בלחיצה, אני יכול לרכוש כל אין לי צורך לדעת הרצון שלי כדי להשביע. מובן גם כי רצון הפרט הזה ששום דבר מגן התיאבון שלו מקבל שום גבולות, במיוחד לא זה שגרם לאחרים; אז מגיע קנאה, רצון מוטעה, לְהַגאִיל.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)”

ידי קנה המידה של ערכים

הרשות איבדה את האישורים שלה יחד עם ענווה. הרשות הפך לשם נרדף כדי נוקם ונוטר, כוח המחשבה, עריץ. מה היפוך הערכים ! בעוד הרשות על פי אנטיגונה למנוע עריצות ! בעידן המודרני יש את הרושם של סמכות כי זה היה רמוס למטה על ידי גברים שהשתמשו בו ; כאשר השתמשנו סמכות. אבל יש לה את הסמכות נפגעה חוויות האסון ? ערך לא יכול להיפגע על ידי אדם. נאמנותו חורגת פטרוס הקדוש מבלי שיוכל. פידליטי נפרש על הבגידה משום שהיא מקיפה. הנאמנות הוא אשר בבגידה. בגידה לא בשום מובן אחר זה לשביעות רצונו. כל ערך גם אמר הססנות וחוסר ודאות האיש. כל ערך הוא אפוטרופוס ומחסה. אין צורך לבחור, הערך מתאים חולשתנו שכן הוא מקדים הוודאות שלנו. העולם המודרני מבלבל את הסמכות והכוח על ידי הפיכתם ללבוש אותם פצעים והעונשים אותו. היינו צריכים להסיר אלוהים מהכל. לא העתיק ולא עכשווי יבין, אבל זה לא משנה, הם לא נחשבים כלל חברה. אם אי פעם אלוהים לא עוזב, צריך להרוג. המאה עשרים רצתה זמן מות האלוהים. זה הורג את מותו של הרעיון שלו. זה יהיה שנוצר במיוחד אנתרופולוגיה חדשה המבוססת על התאבדות.

לואי רנה יער עדכון

Par ce dimanche pluvieux, en relisant les notes prises en marge du merveilleuxאוסטינטו, cette pépite au milieu des pépites:

Ne voilons pas nos figures avec nos mains. Il n’y a plus de lieu à vénérer, nul acte de gloire ni d’intelligence pour absoudre un monde séduit par la force étendant partout sa souillure, et qui aura relevé sèchement ses ruines comme on refuse la faute avec le sourire rusé des affaires.

Le destin de Charlie

dessin soldat

« L’ennemi te limite donc te donne ta forme et te fonde ». Cette phrase de Saint-Exupéry exprime assez bien notre condition à la fin de cette première semaine de l’année 2015. L’ennemi m’oblige à évoluer selon ses codes, à l’intérieur d’un espace qu’il a circonscrit. Je suis d’abord prisonnier. Il choisit le terrain et m’astreint à y rester confiné. Des deux données humaines immuables, l’espace et le temps, il m’ôte l’espace. Ôter l’espace au temps c’est un peu ôter Laurel à Hardy. L’autre unité continue de vivre, mais elle est défigurée. Elle a perdu l’équilibre offert par l’altérité de son conjoint. Le temps n’est pas le même suivant l’espace dans lequel il évolue. La géographie accomplit le destin avec une mesure aussi précise que le sablier. להמשיך לקרוא Le destin de Charlie

La mort de l’intimité

arbre malade

Partout, sur Internet, dans les journaux ou à la télévision, l’expérience personnelle s’affiche, s’exhibe et se veut référence. Cette indécence repose sur une inversion des valeurs. Elle se fonde surtout et partout sur l’idée du même. L’idée du même pense : “J’ai vécu cela, mon expérience reflète un sentiment universel. Je veux dire ce que j’ai vécu. Je me pose en témoin incontournable”. C’est confondre l’universel et le général. Ce qui est oublié, incompris, c’est la différence qui réside entre chaque homme ; et chaque homme est singulier. Non pas singulier par ses orientations sexuelles ou par ses manies, mais intrinsèquement. Voilà bien un vieux concept neuf au début du XXIe siècle. Par son expérience, par sa culture et par sa nature, chaque homme montre une facette de l’Homme, et chaque facette est singulière. Créer à l’image de Dieu. Or il nous est impossible, sinon en regardant les hommes et en les considérant comme tous singuliers, d’embrasser Dieu. L’oublie de Dieu ramène au même. Chacun y va de sa contine qui, même si elle peut dire le tragique d’une existence, n’est qu’une contine car elle ne commence même pas à dire le tragique de l’Homme.

להמשיך לקרוא La mort de l’intimité

Au coeur des ténèbres, la vie

The-Tree-of-Life

Après avoir vu « Tree of Life », je me suis longtemps interdit d’écrire sur ce film. Deux forces s’affrontaient en moi. Subjugué par la poésie, par l’état de béatitude dans lequel j’étais plongé, j’avais peur de troubler la surface de cette oeuvre. Je me suis tellement emmitouflé dans le mystère de ce film que je ne comprenais pas les réactions négatives et étais incapable d’avoir un esprit critique1. “Tree of Lifes’appuie sur un livre de la Bible, “le Livre de Job”. Et ce livre ténébreux parle de la vie et de la relation de l’homme à Dieu. Ce qui est présent dans beaucoup de livres de la Bible. Mais le Livre de Job commence par un dialogue entre Dieu et Satan qui se jouent de l’homme. L’impression que nous laisse ce dialogue inaugural est étrange. כמובן, le dialogue de début ne serait pas tout à fait de la même époque que le récit central. Peu importe en fait, l’impression laissée se représente au cours du livre. Comment Dieu peut-il se jouer de sa créature bien-aimée ? Une conclusion hâtive rend compte de l’invraisemblable de la situation. En vérité, une fois l’écorce ôtée, le Livre de Job délivre le coeur de la relation entre Dieu et l’homme. EtTree of Life”, le film de Terrence Malick, a cette même ambition.

להמשיך לקרוא Au coeur des ténèbres, la vie

De quoi Steve Jobs est-il le nom ?

« Steve Jobs 1955-2011 », pouvait-on lire sur le site d’Apple le 5 octobre 2011. Jusqu’à la fin, cette signature unique, minimaliste, élégante et efficace. Sa signature. Le bruit créé par la mort de ce chef d’entreprise américain a pris le monde de court. Un peu, et la comparaison a été faite, comme pour lady Diana il y a quelques années. Pourtant la comparaison s’arrête là, lady Diana avait fini par incarner un visage d’opprimé face à une nomenclature ; vrai ou faux, ce portrait se complaisait de plus dans un rêve de princesse brisée au pouvoir évocateur mais sans prise réelle avec la réalité. La mort de Steve Jobs ne relève en rien d’un destin d’opprimé. La mort de Steve Jobs relève essentiellement de l’intimité et donc de la pudeur. La mort de Steve Jobs a résonné d’un bruit planétaire. La vie de Steve Jobs est une ode à l’intimité.

להמשיך לקרוא De quoi Steve Jobs est-il le nom ?”

Une année qui finit

Sur une année qui finit, on jette souvent un regard furtif. Ne pas trop s’attarder. On ne sait jamais combien de choses dont on s’est forcé à enfouir le souvenir pourraient à nouveau apparaître, à l’instar de ces fenêtrespop upimpromptues, malpolies et irritantes sur Internet. L’exercice que l’on peut réaliser est de se concentrer très fortement pour extraire les événements importants ; les événements qui permettront de comprendre pourquoi ils ont tellement compté ; en quoi ils se sont révélés déterminants. Il est aussi important de ne pas perdre de vue le moment où l’événement apparaît.

להמשיך לקרוא Une année qui finit…”

Dans l’ombre d’Ernesto Sabato

Lorsqu’Ernesto Sabato s’éteint le 30 avril dernier à 99 שנים, il se répète les paroles de Maria Zambrano : Mourir cette action insaisissable qui se réalise en obéissant, advient au-delà de la réalité, dans un autre royaume. Dans sa maison de Santos Lugarès (“Lieux saintsprès de Buenos-Aires), Ernesto Sabato obéit à cette dernière injonction. Il s’y est préparé de longue date. ב Résistance, son émouvant testament littéraire paru en 2002, il écrivait : J’ai oublié de grands pans de ma vie, יותר, en revanche, certaines rencontres, des moments de danger et le noms de ceux qui m’ont tiré des dépressions et de l’amertume palpitent encore dans mes mains. Et les vôtres aussi, vous qui croyez en moi, qui avez lu mes livres et allez m’aider à mourir.

להמשיך לקרוא Dans l’ombre d’Ernesto Sabato

Pardonnez, il en restera toujours quelque chose

Dans cette petite réflexion sur le pardon, je voulais juste revenir sur l’insuffisance de dire pardon. Pardonner est quelquefois d’une difficulté extrême. J’avoue garder encore quelques rancoeurs au fond de mon coeur. Je n’ai de cesse de les confesser et de demander un peu de grâce pour attendrir la dureté de mon coeur, אבל לא, rien n’y fait vraiment, et j’ai plutôt appris à vivre avec cette dureté que j’ai malgré tout réussi à circonscrire, que je n’ai pardonné sincèrement et intimement. למה ? Pourquoi n’arrivé-je pas à réduire en poussière cette dureté de coeur ? Elle semble comme plus forte que moi et cela m’inquiète, je ne saurais le cacher.

להמשיך לקרוא Pardonnez, il en restera toujours quelque chose…”