מכתב לחבר שלי אלבארו Mutis

אלווארו-mutis

אחת שנתי יום 90, היינו הולכים ברחוב, עזבנו את המלון des Saints-פרס, ו אלברו Mutis1 עצר. היינו כמעט בפינת רו דה גרנל, והוא אומר : «עמנואל, אני מרגיש כי הלכנו יחד וזה מזמן ברחוב קאדיז. ורצינו דיון באותו. "אני חייב לא זוכר המילים שלנו. אני בטוח שאם אלווארו Mutis היה עדיין בחיים, שיזכור.

אלווארו Mutis מערכת יחסים מיוחדים לחיים. הוא חי על ידי זיכרון טיפול ומציאות מיידית. הוא תמיד מניח את רגליו על רגל אחת ואחד אחר. בית, שני העולמות האלה מעולם לא עזבו, הם היו קרובים, היו משומר, כמו סיאמיים, כמו חיים בכיוון אחד, לטובה. אלווארו Mutis חי את חייו ואת חיי אחרים, חייהם חווה מעודו, הוא יחיה או במאוחר. אלווארו Mutis חי בעיקר, בכל עת, מלווה נער צעיר, עדיין ילד זה נקרא Alvarito, זה היה כל הפגישות שלנו. כרמן, אשתו אלברו, אפילו השלים עם נוכחותו אם זה לא היה הבן שלו. מעולם לא פגשתי מישהו כמו אלווארו Mutis. אני מתכוון כי הנוכחות של אותו, נוכחותו ליד הילד אפילו מבוגרים מגיל מסוים היה משהו מפחיד ומסקרן. אמרתי לו לעתים קרובות. אמרתי לו כי ברנאנו, הוא אהב, גם נאלץ לחיות עם המגולם זוהר עצמי של צעירים לידו.

אני בא לכאן כדי להגיד את מה שאני יודע של אלווארו Mutis, Maqroll של el Gaviero וכמה אחרים… השנים האחרונות עומדות בסימן איטי וארוך. התכתבנו הרבה פחות. הוא כתב יותר. שוב לא כתב כל כך הרבה זמן. הרעידות לקחו קדימות. ריקנות מסוימת גם. הכל נידון להיעלם כמו המתח של העץ המת נעלם תוך שבוע בכבשן והלח של Amsud. הכול צריך לעבור, והמופע של חיים בפעולה מפסיק להדהים אלווארו Mutis לאורך תשעים השנים שבילו על פני האדמה הזאת.

להמשיך לקרוא “מכתב לחבר שלי אלבארו Mutis”

Une année qui finit

Sur une année qui finit, on jette souvent un regard furtif. Ne pas trop s’attarder. On ne sait jamais combien de choses dont on s’est forcé à enfouir le souvenir pourraient à nouveau apparaître, à l’instar de ces fenêtrespop upimpromptues, malpolies et irritantes sur Internet. L’exercice que l’on peut réaliser est de se concentrer très fortement pour extraire les événements importants ; les événements qui permettront de comprendre pourquoi ils ont tellement compté ; en quoi ils se sont révélés déterminants. Il est aussi important de ne pas perdre de vue le moment où l’événement apparaît.

להמשיך לקרוא Une année qui finit…”

Phrase commémorative

Un ami m’a contacté pour me demander la citation exacte de Ernst Jünger (tirée dOrages d’acier) que nous aimions à répéter entre officiers du 2ème régiment étranger d’infanterie. Je l’inscris sur ce blogue comme je me souviens que le général Antoine Lecerf affectionnait cette citation et qu’elle lui va comme un gant :

היא ניתנה לנו לחיות הקרנית בלתי הנראית של רגשות גדולים, זה יישאר פריבילגיה שלא יסולא בפז שלנו.

מחווה Domenach

En relisant des notes prises il y a des années pendant la lecture du Retour du tragique של Jean-Marie Domenach, je me souviens de notre rencontre. Je le vois arrivant dans mon petit studio de la Fourche, me demandant un verre de vin et moi, commençant à lui expliquer par le menu l’orientation que je voulais donner à notre entretien. Et lui me regardant avec des yeux ronds, s’arrondissant encore, et soudainement me lançant enthousiasmé : “Mais vous avez lu mes livresJe n’ai pas l’habitude de rencontrer des journalistes qui ont lu mes livres”.

Cette rencontre restera comme l’une des très belles rencontres que j’ai réalisées en tant que journaliste. Nous discuterons plus de deux heures de morale et de moralisme, de Saint-Just et de Nietzsche. De Dieu aussi. De Dieu surtout.

וידוי של שחקן

ישנם שני עשורים, כתבתי את הטקסט הקטן הזה על כדורגלן, דייגו מראדונה. מי חושב דבר של הספורט ימצא כאן שתי התייחסויות ספרותיות : הקישורים הראשונים בטקסט זה לוקח הומר ותאריך של התערבות האגו בסיפור ושני מונולוג ג'ויס שממשיך לפקפק בקיומו.

להמשיך לקרוא “וידוי של שחקן”