אנטיגונה, מרדני ואינטימי (6/7. הייעוד)

 

זה סיפורים על זהות! המילה אינה מופיעה גם האפוס היווני ולא בטרגדיה. זהותו בעת אנטיגונה נשענה על הקו ושייך לעיר. זהות היא השתרשות חלחלה. המשפחה והעיר התאספה תקן ווירטואלי במלואו מה האחרים צריכים לדעת על עצמו במהלך פגישה ראשונה. במהלך קדם, אף אחד לא מחה הזהות ולא שהותקן, ואף אחד לא החליט זהותו. הוא לא לבש את תחפושת. הגברים היו בתוך זהותם. הזהות הייתה דומה עומס, היינו צריכים להיות ראויים. היא שלטה להשתנות ולהיות. בעידן המודרני הפך את זה אתגר, כי זה הפך את הזהות יש, מעין הישג שאתה יכול להתלבש או לא לממן. בפנטזיה המודרנית שלה להאמין שאנחנו יכולים לבחור הכל כל הזמן, בעידן המודרני החליף בלהיות שיטה בלתי מתפשרת על ידי בעל. עם זאת ההיגיון הזה, יש זה אידיאולוגיה לגבולותיו: ניתן לרכוש כמה דברים, ביניהם: זוּלָתִיוּת. לחיות את זהותו, להיות מה אחד הוא, למקם את שמו, לאפשר פרטיות ולכן הידע והעמקת הווייתו, אלה הם תנאים מוקדמים לפגישה עם אחרים. ההבדל הראשון בין קריאון ואנטיגונה ממוקם במיקום זה, הקרקע שעליה בנויה במאבק, אנטיגונה המשמר מוטבע בו כי מתנה ישנה, האל, אלה שורשים המגדירים את הרשות שאליה נשענת לעמוד מול האיש הזה, הורה בן, המלך, שמתחתן כוח רצון והוא להתעוור ממנה לא לשמוע את הקול שלו, שלה הד. להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (6/7. הייעוד)”

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (3/7. גורל)

IMG_0554

 

3nd חלק : גורל

האיש לרדת מהעץ. האיש, כמו העץ, גם מוגדר היטב על ידי השורשים או פריו. האיש, כמו העץ, תלוי בגורמים חיצוניים ופנימיים להגיע לבגרות. האיש נראה כמו תא המטען המגולף על ידי הבדיקות מבוססות על השורשים ולבוש יותר או פחות פרות נאים, לטוב ולרע… הדמיון בין צמחים ואדם הוא אינסופי. מים המזין את השורשים לפרותי השקית אור שמש, חמצן שהרעיף עליו העלים, כל החיים זה אשר רץ וזורם מזכיר לנו את המצב האנושי כל כך בלתי נסלח. העץ הוא מטאפורה המשפחה. שתיל פירות ועלים, מטאפורה בהיסטוריה של האדם ואת המשפחה גדלה. מה פיות רעות נהל את הלידה של שמשפחתו Labdacides אנטיגונה יורדת? כל במצפון נקי היום יראה אסון וכן הסבר פתולוגי של החלטות אנטיגונה. איך הוא פרי גבורה זו אנטיגונה הקטן הזה גדל על גזע עץ כל כך מלא צלקות וחבלות? הנשימה וגורל מדריך רצוף ומש' אטומה, פתאום, אנטיגונה הוא שוחרר מבית בכתונת משוגעים זה, משחרר משפחתו בכתונת משוגעים זה, היא גברה על חולצה, ומשלים לפטר גורל. איזה נס! ממרחק, נצמד הסניף שלהם, שתי יריעות עדיין נראות זהות, זאת פשוט להתקרב כדי לראות איך הם שונים. להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (3/7. גורל)”

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (2/7. ההלוויה)

IMG_0959-1024x768

2nd חלק : ההלוויה

- «היקר שלי Ismene. יש לי הבוקר להודיע ​​לך כי טיפלתי הכל. לקחתי אותו הלוויה אחינו. לא יכולתי לבחור וכפי האחים שלנו לא להשאיר את בקשותיו האחרונות, לקחתי את העניינים לידיים לכך קבוע בהקדם האפשרי. אני עדיין הורה חונט כך שהם ייצוגיים. אם אתה רוצה ללכת לראות, הם יהיו מוכנים 15 שעות. אינך חייבת. סוף סוף, אם אתה יכול לקחת עשר דקות, זה יכול להיות טוב. אולי עדיף לשמור תמונה של אותם מאושרים, ילדים למשל. לקחתי אותו כד מודל שני. כומר יבוא להלוויה לנאום קצר לפני השריפה. הזמנתי שלו בא להלוויה. אתה רואה, טיפלתי הכל. אטאוקלס להיקבר בבית הקברות הנמצא כחצי שעה של תבאי לוקח לאומי. כדי פוליניקס, זה יותר מסובך עם החוק של הדוד שלנו, קריאון. החלטתי להפיץ את אפרו בשדה הקרב כמלך לא רוצה לקבור אותו. זה הגיוני, לֹא? תגיד לי מה אתה חושב, אני לא נעצר בנקודה זו. "זה דיוקן של אנטיגונה חיים במאה העשרים ואחת מסירת הגופות של האחים שלו אחראי על הלוויה מסכם טקסי הלוויה היום. המשפחה נעשתה מאז מהפכה התעשייתית יצרני. בסתיו מעט הלוויות יותר בתוך המסורת המשפחתית. העולם המודרני מרגיע באמצעות הנוסחההגיוני, כתרגום של הביטוי האנגלי נשמע היום, וכפי זה כל כך מרגיע לחזור בלי זה שיש באמת מרגיש ..., משום מה תחושת המיני מצא אלה על הקרקע כמעט במקרה, מה החושים הללו צער עור מי תהיה בלי שיש מעט או כלום, אחרת שאריות של בכיוון בעבר, שכל ישר, תחושה טובה המגולפת על ידי מאות שנים? באמצעות הרס המשפחה, התמסורת בין דורות חסר, המשמעות של מעשינו הולכת לאיבוד, חייב אם כן להמציא כלומר, חייב לעשות כלומר, אתה צריך לתת את האשליה של חיים שוב, לא כי ויתר לחלוטין. בתחבולות נשען בורות, וגם כאן, ההונאה של לא לצאת יום אחד. המשמעות שנתן מוות במשפחה, במובן זה כמעט לגמרי נשכח היום, הוא נזכר על ידי אנטיגונה במחזה של סופוקלס, שעליו הוא עומד כאפוטרופוס של ערכים המשחררים, כפי שהוא להגן על בני אדם מבעלי החיים. אנטיגונה מחזק מה אדם יכול והוא יכול לא; היא תופסת ד & rsquo; כוח כדי להגן עלינו מפני רצוננו לשלטון וללמד לנו זמן להיות אחראי; זמן בימינו פקיד מומחים המשפחה תחליף מוסמך, אנשים שהרכיבו אותה ואת קשרים רופפים ביניהם עד.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (2/7. ההלוויה)”

חדשות איפוליט טן

זהו פדנט, הקפדן הוא חלול והנפש מנופחים שבגלל זה הוא מלא מילים מרגיש מלא רעיונות, נהנה המשפטים שלו מרמה את עצמו להכתיב לאחרים. זהו צבוע שמרגיש כנה, קין והבל שחושב.

 

בשנת המוח הזה מתכווץ, מגיע הפשטה, ורגילה להחנות את הגברים לשתי קטגוריות כמו תוויות להיפך, מי אינו איתו בתא הנכון הוא נגדו טועה, ובתא טועה בין הפלגים של כל הדגלים והנבלים של כל מבוים, המודיעין הוא טבעי. […] כל אריסטוקרט הוא מושחת ומשחית כל אריסטוקרט גבר.

 

השמאל כי הוא נולד עם המהפכה מציג טוטליטרי, אם לפעמים סמוי, לא תמיד מציגים פחות ; il repose sur la haine de ce qui ne pense pas comme elle.

Hyppolite Taine dans ses Origines de la France contemporaine décrivait ainsi Robespierre. Mais si à la place de Robespierre, on mettait Hollande, Valls, ou pis encore Taubira, ce portrait leur irait comme un gant. D’autant que cuistre est masculin et féminin, il place ainsi tout le monde devant un pied d’égalité, cette notion si chère à cescuistres.

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (1/7. המשפחה)

אנטיגונה-900x599

1עידן המפלגה : המשפחה

מן הקריאה הראשונה של אנטיגונה, אי-בהירות במוחם של הקורא. אנטיגונה היא מגלמת את הפעולה או התגובה? מה מניע אנטיגונה? התגובה לא קיים בפני עצמו ואילו הפעולה לא צריכה אף אחד, זה לגיטימי בשעת מעשה. פעולה תמיד חונכת משהו. בניגוד למה שנאמר לעיתים קרובות, או חשב, אנטיגונה אינה מצפה להיות קריאון אנטיגונה. כמו אלקטרה לנקמה, נאוסיקה לקליטה, פנלופה לנאמנות, אנטיגונה מגלמת חובה. האם הפעולה, כפי שהוא משמש: הוא מילא את החובה. זה נעשה על עבדים (אנחנו מעמידים פנים ששכחו כי שעבוד אומר להיות "עבדים"?). בניגוד למה שנאמר לעיתים קרובות, או חשב, אנטיגונה הוא לא יחיד. זה לא עומד בפני עצמו הוא. אם החוק קריאון דוחף לפעולה, ואם זה אולי נראה תגובה, זה רק על פני השטח, לפי הכרונולוגיה בלבד.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (1/7. המשפחה)”

Simone de Beauvoir sur la vie humaine

« Déclarer que la vie est absurde, c’est dire qu’elle n’aura jamais de sens. Dire qu’elle est ambiguë, c’est décider que son sens n’est jamais fixé, qu’il doit toujours être gagné.* »

Formidable déclaration d’impuissance drapée dans une expression de la volonté de puissance ou comment l’envie doit régler, régenter la vie. Cette phrase est bien sûr un manifeste révolutionnaire. Simone de Beauvoir définit la lutte des classes et toutes les actions de la gauche depuis la Révolution française : l’envie comme acte de foi. L’envie est toujours fille de l’immanence. Simone de Beauvoir nous dit : « Dieu est mort, sachons à présent que nous sommes maîtres de nos vies et qu’elles s’accomplissent dans l’action. » En agissant ainsi Simone de Beauvoir fait fi de la religion mais aussi de la philosophie antique, elle affirme que la lutte permanente est la seule voie. Cette lutte permanente est entretenue par l’envie ; l’envie a cette force immarcessible, elle se nourrit aussi bien de ses défaites que de ses victoires. C’est la force maléfique par excellence. Elle affronte la vie.

La philosophie de la vie de Simone de Beauvoir est adulescente comme dirait Tony Anatrella, et de fait, elle est une négation de la vie car elle nie sa qualité et son épaisseur pour la résoudre en une lutte permanente et pathétique.

On y voit aussi la forme du modernisme. Cette action devient immédiatement une négation de la vie intérieure. Ou plutôt elle se veut un remplacement à la vie intérieure car il est fréquent d’entendre, par un spectaculaire retournement de sens, que l’action est la vie intérieure du militant. On comprend aussi que cette déclaration ne souhaite en rien trouver une solution, l’apaisement serait sa fin. Elle ne se complait que dans le vacarme et la violence.

*Une Ethique de l’ambiguïté.

La mort de l’intimité

arbre malade

Partout, sur Internet, dans les journaux ou à la télévision, l’expérience personnelle s’affiche, s’exhibe et se veut référence. Cette indécence repose sur une inversion des valeurs. Elle se fonde surtout et partout sur l’idée du même. L’idée du même pense : “J’ai vécu cela, mon expérience reflète un sentiment universel. Je veux dire ce que j’ai vécu. Je me pose en témoin incontournable”. C’est confondre l’universel et le général. Ce qui est oublié, incompris, c’est la différence qui réside entre chaque homme ; et chaque homme est singulier. Non pas singulier par ses orientations sexuelles ou par ses manies, mais intrinsèquement. Voilà bien un vieux concept neuf au début du XXIe siècle. Par son expérience, par sa culture et par sa nature, chaque homme montre une facette de l’Homme, et chaque facette est singulière. Créer à l’image de Dieu. Or il nous est impossible, sinon en regardant les hommes et en les considérant comme tous singuliers, d’embrasser Dieu. L’oublie de Dieu ramène au même. Chacun y va de sa contine qui, même si elle peut dire le tragique d’une existence, n’est qu’une contine car elle ne commence même pas à dire le tragique de l’Homme.

להמשיך לקרוא La mort de l’intimité

Une petite histoire de l’Envie, גיבור שעיר לעזאזל

4Le monde moderne ne cesse de nous présenter des boucs émissaires. Lance Armstrong, Richard Millet, Jérôme Kerviel, John Galliano, pour ne citer qu’eux, chacun dans un domaine, avec des causes et des raisons complètement différentes, ont récemment incarné le bouc émissaire, le fauteur justement châtié, l’empêcheur de tourner en rond remit à sa place. Le bouc émissaire est lié à l’égalitarisme, lui-même lié à l’envie. Du héros au bouc émissaire, seule l’envie ne change pas. Le monde moderne a le spectacle dans le sang, le bouc émissaire y a une fonction cathartique.

À l’heure de la démocratie moderne, tout passe par Twitter ou Facebook. La vraie information se trouve là. Ne pas être là équivaut à disparaître, à entretenir une vie dans l’ombre, une vie d’ombre. Sur les réseaux sociaux, il est permis le comble de la démocratie moderne : côtoyer l’idole, vivre avec l’idole, au rythme de l’idole, en connaissant tout d’elle, en la voyant au levé du lit, en l’embrassant en guise de bonsoir ; ne manque que le contact tactile. Cette proximité transforme le rôle de l’idole connue depuis toujours, elle le modifie à jamais. Si l’idole était une simple statuette, elle ne parlerait pas, ne répondrait pas, elle n’occuperait que la place qu’on lui laisse, elle rassemblerait sur son effigie toutes les images mentales que le cerveau peut produire. Le monde moderne ne connaît pas l’image mentale, il est au-delà du fantasme. Il hait ce qui est caché, sans parler de ce qui est secret. D’où cette expression souvent utilisée : le fantasme devenu réalité. Le fantasme — ורוחות רפאים, l’image mentale pour le Grec antique — ne peut être, ne doit pas être, une réalité. Sinon l’horreur guette. Sinon nous ne pouvons que prier en attendant que tout reprenne sa place. Il y a un ensauvagement possible à côtoyer l’idole de trop près. Par cette proximité, le monde moderne a entrepris de créer un levier cathartique pour contrôler les consciences. L’idole peut être héros ou bouc émissaire, elle peut servir la société du spectacle et sa dictature molle. Elle permet aussi de remplir des cases : héros, bouc émissaire, déchu, condamné, victimeUne feuille de papier à cigarette sépare ces qualificatifs. Sur fond de moralisme, la société abat ses cartes et distribue les bons ou mauvais points. Tous les domaines sont touchés, mais certains plus « populaires » que d’autres sont affectionnés. Le bouc émissaire permet de se refaire une beauté, de donner le change, ou bien d’affirmer sa responsabilité et son incorruptibilité. Mais personne ne doit être dupe de tels stratagèmes. La société du spectacle est un simulacre de société qui repose sur l’intrusion, sur l’indécence et sur la délation.

להמשיך לקרוא Une petite histoire de l’Envie, גיבור שעיר לעזאזל”

Notes sur Histoire du catholicisme

Notes à partir de Histoire du catholicisme de Jean-Pierre Moisset (chapitre 9 : Le choc de la modernité (mi-XVIIIe siècle — 1870).
p 394. Le rituel du toucher des écrouelles à l’issue du sacre, toujours pratiqué, perd de son crédit. De manière symptomatique, la formule d’imposition, la formule d’imposition des mains se transforment. Elle était « le roi te touche, Dieu te guérit » ; elle devient « le roi te touche, Dieu te guérisse ». Un autre signe de la mise à distance des certitudes anciennes et de l’émergence d’un nouveau rapport à l’autorité se trouvé dans la diffusion des pratiques contraceptives à partir du milieu du XVIIIe siècle, toujours en France.

להמשיך לקרוא Notes sur Histoire du catholicisme

Notes sur la Révolution française

La plupart des citations concernant la Révolution française données dans cet article proviennent du livreHistoriquement correctde Jean Sévillia.

Soljenitsyne : « Les hommes n’étant pas dotés des mêmes capacités, s’ils sont libres, ils ne seront pas égaux, et s’ils sont égaux, c’est qu’ils ne sont pas libres. »

Il y a une idée révolutionnaire d’invention permanente qui perdure encore de nos jours. C’est une idée qui est aussi contenue dans l’idée de Progrès. Que tout reste encore à inventer. René Guénon disait : ” Il n’y a pas d’idées neuves sur terre. “

Robespierre : « Si Louis peut être le sujet d’un procès, il peut toujours être absous ; il peut être innocent : que dis-je ? Il est présumé l’être jusqu’à ce qu’il soit jugé ; mais si Louis peut être présumé innocent, que devient la Révolution ? »

Westermann à la Convention : « Il n’y a plus de Vendée : elle est morte sous notre sabre libre. J’ai écrasé les enfants sous les pieds de nos chevaux, massacré les femmes qui n’enfanteront plus de brigands. Je n’ai pas un prisonnier à me reprocher. J’ai tout exterminé. »

Carrier (après avoir noyé 10 000 innocents dans la Loire) : « Nous ferons de la France un cimetière, plutôt que de ne pas la régénérer à notre façon. »

« Il faut que la Vendée soit anéantie parce qu’elle a osé douter des bienfaits de la liberté. »

להמשיך לקרוא Notes sur la Révolution française