אנא אומן

Prière monastique du XIIe siècle
Apprends-moi, לורד, à bien user du temps que tu me donnes pour travailler
Apprends-moi à unir la hâte et la lenteur, la sérénité et la ferveur, le zèle et la paix. Aide-moi au départ de l’ouvrage. Aide-moi au cœur du labeurEt surtout comble toi-même les vides de mon oeuvre : לורד, dans tout labeur de mes mains laisse une grâce de Toi pour parler aux autres et un défaut de moi pour parler moi-même.

Garde en moi l’espérance de la perfection, sans quoi je perdrais cœur. Garde-moi dans l’impuissance de la perfection, sans quoi je me perdrais d’orgueil

לורד, ne me laisse jamais oublier que tout travail est vide sauf là où il y a amour

לורד, enseigne-moi à prier avec mes mains, mes bras et toutes mes forces. Rappelle-moi que l’ouvrage de mes mains t’appartient et qu’il m’appartient de te le rendre en le donnantQue si je fais pour plaire aux autres, comme la fleur de l’herbe je fanerai au soir. Mais si je fais pour l’amour du bien, je demeurerai dans le bien. Et le temps de faire bien et à ta gloire, c’est tout de suite.

Amen

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)

7וה חלק סופי: לאהוב

הרצון של המשפחה של אנטיגונה, היא לא תיתן אחיה שלא נקבר; קריאון, שלו, רוצה לתבוע את עצמו כמלך ומראה את כוחה. אנטיגונה מעדיף קשרי משפחה המגלמים אהבה לחשוף BE. קריאון יושב כוחו על ידי חתימה על מעשה של החוק חייב לבסס את סמכותה. אותה המילה המאפיינת הפעולה שלהם: הרצון. אבל הרצון לא מזהה את הרצון של אחרים, אתה עשוי לחשוב, במיוחד אם אחד מנסה להחמיא הרצון עצמו, כי רוצה שום רצון הוא פוגש אבירים. בין קריאון ואנטיגונה, זה הוא מדד הרצונות שחשוב. פָּנִים אֵל פָּנִים, אנטיגונה קריאון תגדיל את היקף מצוקת הרצונות שלהם הוא נתקל. אבל המקור של הרצון של אנטיגונה זה עדיין היום מובן? אכן, הרצון של אנטיגונה, הרצון הזה, כי הוא מבוסס על צדק, הצדק נעשה וביקר שרידי אחיו ואת האלים, רצון זה הגיוני, בגלל זה הקהילה, זה חלק מעיר ומשפחה, חזון מופחת של העיר, ואמונה, אנטיגונה נשענה לאלים לאתגר קריאון. אנטיגונה אינה מבטאת רצון אישי, מגן חוק נצחי, היא מגינה שחובתה לספר, להכריז הראשון של שום כוח כי יחשוב על זה. ממתי אנחנו שומעים מישהו ביותר עצמם במקומות ציבוריים להכריז חובתו לעלות לו בחייו? הגרועים? התרגלנו השתיקה, התפטרות זו, חוקים טרנסצנדנטי לא מספרים לנו הרבה עזבו, אז שום דבר לא מגיע סככה ובכך לתקן את החוקים שעוברים לפנינו ולהקיף אותנו כמו זבל בזרם של מים. קהילות כי חיזק את הפרט בתוך שטח שגודלו הגנו עליו ואיפשר לו לגדול התנפצו. הפרט עכשיו נראה כמו אלקטרון מטורף שיכול להיות בנוי כמו משבי רוח כי פליטה ולתפוס אותך השומר ואת אי פעם לדהות לטעום את המשמעות של חייו. חיים חברתיים בוסס על החוק והזכות רק, אבל במקום ללא גאוגרפיה מורכבת מאנשים מעל קרקע כל הזכויות שווות ולרסק בבלגן נתעב. קריאון יש את הכוח. אנטיגונה היא בתו של אדיפוס. בכל פעם כאשר הוא לא יותר מאשר, להיות בעלים, לרכוש, אנטיגונה שקל - מאז שעלינו להעריך - קטן. ההרס השיטתי של כל המטאפיסיקה מסתכם פשע נגד האנושות. אולי הגדול ביותר שידע העולם. מאז בלחיצה, אני יכול לרכוש כל אין לי צורך לדעת הרצון שלי כדי להשביע. מובן גם כי רצון הפרט הזה ששום דבר מגן התיאבון שלו מקבל שום גבולות, במיוחד לא זה שגרם לאחרים; אז מגיע קנאה, רצון מוטעה, לְהַגאִיל.

להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (7/7. לאהוב)”

המרה קבועה

בניגוד למה שנאמר לעיתים קרובות, או חשב, מסורת דורשת המרה מתמשכת. מסורת n & rsquo; זה לא קל, חיים בילו בספא ! מסורת דורשת מאמץ בכל העת. וגם המאמצים החשובים ביותר : זכור. יש פרנסה מסורת, ולחיות כמו לקחת את הסיכון של החיים.

מסורת…

« Nous sommes des nains juchés sur les épaules de géants ; nous voyons plus qu’eux, et plus loin ; non que notre regard soit perçant, ni élevée notre taille, mais nous sommes élevés, exhaussés, par leur stature gigantesque ».

Cette citation de Bernard de Chartres (XIIe siècle) trouvée dans le dernier livre de Rémi Brague, Modérément moderne (Editions Flammarion), me paraît toujours plus lumineuse chaque fois que je la lis. La tradition n’est jamais ce que les traditionalistes ou les progressistes en disent. La tradition ignore résolument les clivages. Elle ne connait même pas la confrontation. La tradition se résume à un profond sentiment d’équilibre et de sérénité. Que l’on plonge en elle, et immédiatement, nous apparaît qu’elle est inaccessible à la plupart des hommes, que rares sont ceux dont elle pourrait être fière, qu’ils étaient toujours armés d’une humilité prodigieuse. Mais tous ceux qui ont voulu la mettre en cage parce qu’ils détestaient son influence ou ceux qui ont agi de même parce qu’ils voulaient la protéger d’elle-même et la garder pour eux, n’y ont compris ou vu goutte. La tradition est inaltérable. Contrairement à une idée répandue, sa destruction s’avère impossible. Au pire, est-il possible de l’oublier. Et l’oublier ne lui fait aucun mal. Elle sait se réserver. Elle n’est jamais pressée, prise d’affolement face à son époque. Elle prend son temps, puisqu’elle l’accompagne. Si les hommes l’oublient, elle sait laisser des traces de-ci de-là afin que l’on redécouvre son existence le moment voulu.

Elle est comme l’eau : personne ne peut la casser ou la retenir.

Il faudrait presque ne pas s’y référer. Il faudrait faire comme si elle n’était pas là. Nous la méritons si peuElle perd tout de suite de son lustre quand on en parle, quand on la descend à notre niveau. La tradition est intrinsèquement liée à la vie ; en réalité, elles ne font qu’un. Elles vont de conserve.