זהה

L’identité se divise d’une part en un socle qui est en nous sans que nous puissions en tirer un mérite particulier, notre nature et l’éducation que nous avons reçues, et un mouvement constitutif de la vie qui découvre des éléments qui ne sont pas répertoriés par notre nature ou notre éducation, mais qui doivent être lus à la hauteur de notre nature et de notre éducation. Une bonne part de ce processus se déroule sans que nous ayons même à y penser. Il est pourtant essentiel, primordial et nous oblige à la révision permanente de cette nature et de cette éducation, tout comme à la révision permanente de ces nouveaux éléments à travers le prisme de notre nature et de notre culture. L’équilibre, ici encore, s’avère essentiel. Il n’est pas question d’oublier ou pire de ne pas avoir conscience de notre nature, d’oublier ou pire de perdre les bienfaits de notre éducation, pour aborder les rivages de la nouveauté, ou bien nous ne serons rien qu’un drapeau élimé dans le vent, nous n’aurons aucun critère pour juger de la nouveauté et nous risquerions de ne voir en cette nouveauté qu’une nouveauté, et de ne l’aimer que pour cela.

מה המשמעות של להיות מעל פני הקרקע ?

הדוגמא והמאירה ביותר על טבע אדם היא בברית החדשה כאשר פיטר ישו לדבר יחד ופיטר דוחק אדונו הוא מאמין מסירותו די כנה. ובכך, ישו אמר לו התרנגול לא מושר הוא יכחיש שלוש פעמים. המקום הראשון שבו כל אדם מדבר על זה : חולשה. בחינת הגבולות של כל, לא תמיד לפתור אותה, אבל גם כדי להתגבר, נאלץ סיבה ממה הוא אחד ולא ממה שהוא ככל הנראה. כל אדם אשר אינו יודע את חולשותיו, מי לשכוח, כי אינו לוקח בחשבון שהוא עילי כפי התרגלנו לומר היום. משמעות עילית כי אחד נזון במרעה כי הוא לא שלנו, אנחנו מכחישים המרעה המרע שלו למצוא כל פרט הכי הטוב שלו, כי אחר. עילי גם אומר כי קיבל הערות ניתן להשיג בשום מקום אחר בעולם בלי בעיה זו, אודות חסרי שורשים אלה, לתרגום לכל שפה וכן לייצוא כמחשב "מסגרת". הביטוי "מעל הקרקע" אסור לענות על השאלה "איפה אתה מדבר ? "והנוסחא הראשונה שאוהבת ללעוג השני כזהות או" ימין קיצוני ". מכוח הניסיון לחמוק הנושא, הוא נהרס. בעתיד זה לא יהיה אפשרי לשאול מאיפה זה בא, כי הגענו כזה ברמה של הפשטה עוקרת, הנושא הזה יהיה אפילו יותר הגיוני.

אנטיגונה, מרדני ואינטימי (3/7. גורל)

IMG_0554

 

3nd חלק : גורל

האיש לרדת מהעץ. האיש, כמו העץ, גם מוגדר היטב על ידי השורשים או פריו. האיש, כמו העץ, תלוי בגורמים חיצוניים ופנימיים להגיע לבגרות. האיש נראה כמו תא המטען המגולף על ידי הבדיקות מבוססות על השורשים ולבוש יותר או פחות פרות נאים, לטוב ולרע… הדמיון בין צמחים ואדם הוא אינסופי. מים המזין את השורשים לפרותי השקית אור שמש, חמצן שהרעיף עליו העלים, כל החיים זה אשר רץ וזורם מזכיר לנו את המצב האנושי כל כך בלתי נסלח. העץ הוא מטאפורה המשפחה. שתיל פירות ועלים, מטאפורה בהיסטוריה של האדם ואת המשפחה גדלה. מה פיות רעות נהל את הלידה של שמשפחתו Labdacides אנטיגונה יורדת? כל במצפון נקי היום יראה אסון וכן הסבר פתולוגי של החלטות אנטיגונה. איך הוא פרי גבורה זו אנטיגונה הקטן הזה גדל על גזע עץ כל כך מלא צלקות וחבלות? הנשימה וגורל מדריך רצוף ומש' אטומה, פתאום, אנטיגונה הוא שוחרר מבית בכתונת משוגעים זה, משחרר משפחתו בכתונת משוגעים זה, היא גברה על חולצה, ומשלים לפטר גורל. איזה נס! ממרחק, נצמד הסניף שלהם, שתי יריעות עדיין נראות זהות, זאת פשוט להתקרב כדי לראות איך הם שונים. להמשיך לקרוא “אנטיגונה, מרדני ואינטימי (3/7. גורל)”

חדשות איפוליט טן

זהו פדנט, הקפדן הוא חלול והנפש מנופחים שבגלל זה הוא מלא מילים מרגיש מלא רעיונות, נהנה המשפטים שלו מרמה את עצמו להכתיב לאחרים. זהו צבוע שמרגיש כנה, קין והבל שחושב.

 

בשנת המוח הזה מתכווץ, מגיע הפשטה, ורגילה להחנות את הגברים לשתי קטגוריות כמו תוויות להיפך, מי אינו איתו בתא הנכון הוא נגדו טועה, ובתא טועה בין הפלגים של כל הדגלים והנבלים של כל מבוים, המודיעין הוא טבעי. […] כל אריסטוקרט הוא מושחת ומשחית כל אריסטוקרט גבר.

 

השמאל כי הוא נולד עם המהפכה מציג טוטליטרי, אם לפעמים סמוי, לא תמיד מציגים פחות ; il repose sur la haine de ce qui ne pense pas comme elle.

Hyppolite Taine dans ses Origines de la France contemporaine décrivait ainsi Robespierre. Mais si à la place de Robespierre, on mettait Hollande, Valls, ou pis encore Taubira, ce portrait leur irait comme un gant. D’autant que cuistre est masculin et féminin, il place ainsi tout le monde devant un pied d’égalité, cette notion si chère à cescuistres.

איזה קדושים לפנות ?

השטן - Orvietto

מקרה Maciel מחייב אותנו לשאול את השאלה רשעה. הזמן שלנו מונע משפשף אותו. מה אנחנו יודעים על העבודה של השטן ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להגן על עצמנו ? לאחר הניסיון להאפיל על חיים הטובים, מה הפלא כי הרע מראה את עצמו בשטח פתוח ? העבודות של השטן הן אינסופיות, אבל & rsquo; רוח הקודש יכולה כל, ששינתה את המציאות כולל.

אתה חייב להיות צח הלשון של הסופר האהוב של האפיפיור1 לתבוע : "יש עצב רק, כי לא להיות קדוש ". שאלה משכרת זה של קדושה תמיד מגיעה כעונה שאינו עוברת. יש הרבה דברים שאנחנו יכולים להיפטר, אבל אף פעם לא שאל קדושת חלק. זה consubstantial איתנו. ברגע שאנו רואים או רואים משהו פשוט או לא צודק, משהו מתחת טוב או רע, אנחנו צועדים על השביל של קדושה. אם זה או נגדה. זה לוקח זמן רב כדי להבין עד כמה הנושא של קדושה הוא consubstantial אנחנו. אנחנו קדושים, אנחנו מקדשים, עזבנו את הכנסייה כי הוא קדוש, אנחנו בצלם אלוהים הוא קדוש, ובכל זאת אנחנו ébrouons, אנחנו נופלים, אנו נאבקים, אנו שואפים… אז קצת תוצאות עבור כל כך הרבה הבטחות. זהו סכום יישום תנאי הקדושים של מאמץ ונותנים כמה תוצאות גלויות.
להמשיך לקרוא “איזה קדושים לפנות ?”

עד נוצרי – 2

כאשר j & rsquo; התחלתי את הבלוג הזה, במהירות M & rsquo; s באו & rsquo; הרעיון ד & rsquo; לכתוב על הליטורגיה. לא לתבוע מעמד מומחה, mais pour partager mon expérience de ce qui représente le coeur de la vie d’un chrétien. היו שם שני כבישים שהיו למזג : היינו צריכים לספר המיסה (ובברכתו), ולאחר מכן להפקיד את הנתיב אליו & rsquo; גילה.

חלק 2 : le christianisme, roi des communautésAu pied de l’autel

Lorsque je vivais à Londres, la pensée de la spiritualité n’a cessé de m’habiter. Ma quête se résumait à la recherche permanente de la vie intérieure. Ce cœur qui bat, qui palpite ne pouvait être que chair et sang. C’était là mon intuition. Vingt-cinq ans plus tard, c’est une certitude qui m’habite : ne pas laisser battre et palpiter ce cœur sans lui accorder suffisamment de temps, d’attention et d’affection. Sans cesse, chercher à approfondir ce mystère qui l’entoure. Tout ce qui empêche ce dialogue, tout ce qui interfère avec cette liaison, provoque mon plus profond mépris. Cette intimité brûlante a de parfaits ennemis ourdis par le monde moderne, des ennemis comme le communautarisme et le syncrétisme.

להמשיך לקרוא “עד נוצרי – 2”

Une petite histoire de l’Envie, גיבור שעיר לעזאזל

4Le monde moderne ne cesse de nous présenter des boucs émissaires. Lance Armstrong, Richard Millet, Jérôme Kerviel, John Galliano, pour ne citer qu’eux, chacun dans un domaine, avec des causes et des raisons complètement différentes, ont récemment incarné le bouc émissaire, le fauteur justement châtié, l’empêcheur de tourner en rond remit à sa place. Le bouc émissaire est lié à l’égalitarisme, lui-même lié à l’envie. Du héros au bouc émissaire, seule l’envie ne change pas. Le monde moderne a le spectacle dans le sang, le bouc émissaire y a une fonction cathartique.

À l’heure de la démocratie moderne, tout passe par Twitter ou Facebook. La vraie information se trouve là. Ne pas être là équivaut à disparaître, à entretenir une vie dans l’ombre, une vie d’ombre. Sur les réseaux sociaux, il est permis le comble de la démocratie moderne : côtoyer l’idole, vivre avec l’idole, au rythme de l’idole, en connaissant tout d’elle, en la voyant au levé du lit, en l’embrassant en guise de bonsoir ; ne manque que le contact tactile. Cette proximité transforme le rôle de l’idole connue depuis toujours, elle le modifie à jamais. Si l’idole était une simple statuette, elle ne parlerait pas, ne répondrait pas, elle n’occuperait que la place qu’on lui laisse, elle rassemblerait sur son effigie toutes les images mentales que le cerveau peut produire. Le monde moderne ne connaît pas l’image mentale, il est au-delà du fantasme. Il hait ce qui est caché, sans parler de ce qui est secret. D’où cette expression souvent utilisée : le fantasme devenu réalité. Le fantasme — ורוחות רפאים, l’image mentale pour le Grec antique — ne peut être, ne doit pas être, une réalité. Sinon l’horreur guette. Sinon nous ne pouvons que prier en attendant que tout reprenne sa place. Il y a un ensauvagement possible à côtoyer l’idole de trop près. Par cette proximité, le monde moderne a entrepris de créer un levier cathartique pour contrôler les consciences. L’idole peut être héros ou bouc émissaire, elle peut servir la société du spectacle et sa dictature molle. Elle permet aussi de remplir des cases : héros, bouc émissaire, déchu, condamné, victimeUne feuille de papier à cigarette sépare ces qualificatifs. Sur fond de moralisme, la société abat ses cartes et distribue les bons ou mauvais points. Tous les domaines sont touchés, mais certains plus « populaires » que d’autres sont affectionnés. Le bouc émissaire permet de se refaire une beauté, de donner le change, ou bien d’affirmer sa responsabilité et son incorruptibilité. Mais personne ne doit être dupe de tels stratagèmes. La société du spectacle est un simulacre de société qui repose sur l’intrusion, sur l’indécence et sur la délation.

להמשיך לקרוא Une petite histoire de l’Envie, גיבור שעיר לעזאזל”

Quelle mort pour l’Occident ?

Il m’est de plus en plus doux d’entendre ces discours d’Occidentaux se gargarisant de la mort du catholicisme, de la mort de cette vieille peau de religion, quand ce n’est de la mort de Dieu, tout simplement.

להמשיך לקרוא Quelle mort pour l’Occident ?”

עמנואל טוד או וולגריות אינטלקטואלית

עמנואל טוד בילה בבוקר האחר על France Culture לספק לנו מילה הטובה שלו. עמנואל טוד הוא נביא. יש לו את דַבְּרָנוּת. הוא מעמיד פנים, בעיקר. הוא עשה לא כנות. אכן, אחד לא יכול להיות נביא אידיאולוג.

להמשיך לקרוא “עמנואל טוד או וולגריות אינטלקטואלית”

מחווה Domenach

En relisant des notes prises il y a des années pendant la lecture du Retour du tragique של Jean-Marie Domenach, je me souviens de notre rencontre. Je le vois arrivant dans mon petit studio de la Fourche, me demandant un verre de vin et moi, commençant à lui expliquer par le menu l’orientation que je voulais donner à notre entretien. Et lui me regardant avec des yeux ronds, s’arrondissant encore, et soudainement me lançant enthousiasmé : “Mais vous avez lu mes livresJe n’ai pas l’habitude de rencontrer des journalistes qui ont lu mes livres”.

Cette rencontre restera comme l’une des très belles rencontres que j’ai réalisées en tant que journaliste. Nous discuterons plus de deux heures de morale et de moralisme, de Saint-Just et de Nietzsche. De Dieu aussi. De Dieu surtout.